לפני כשנה וחצי, או יותר נכון ב-7 באוקטובר 2022, ארע מקרה חמור במגרש הכדורגל הסינתטי בלוד, בו השחקן סמיר אלעוברה, ממועדון הכדורגל צעירי לוד, הרים את תיקו, בו היה חפץ כבד, והניף אותו בברוטליות לעבר שופט המשחק, גל דסקל, שהזדעזע באותו הרגע ונאלץ שלא לסיים ההתמודדות, כשתוך כדי להבין את גודלו של האירוע, הוא מזמין ניידת משטרה, שהגיעה לאחר זמן רב. "רק כשאמרתי שייתכן ויש נשק חם במקום, במשטרה התעשתו והגיעו במהרה", ציין דסקל בפני ONE.
באותו הזמן, השחקן סמיר אלעוברה נעצר ונחקר, כשמספר ימים לאחר מכן, ועד איגוד השופטים, בו חבר גם גל דסקל, הודיע בחריפות כי על טרופר להתערב מיידית באלימות כלפי השופטים במגרשי הכדורגל. תשעה ימים מאוחר יותר, ועד העובדים וההסתדרות הכריזו על סכסוך עבודה מול ההתאחדות לכדורגל בעקבות האלימות כלפי השופטים. השנה היא 2024 ומקרים דומים ממשיכים במגרשי הכדורגל ("הסתובבתי לחדר ההלבשה והרגשתי בוקס חזק"; קפטן צפרירים חולון סטר לשופט המשחק).
גל דסקל, בן 27, מיישוב מרכז שפירא, שופט כדורגל במקצועו, שופט כדורסל בעברו ואיש חינוך בחייו הפרטיים, כשהוא מנהל שני מועדוני כדורסל, אחראי על הליגה למקומות עבודה בהסתדרות הלאומית ורכז הספורט במועצה האזורית שפיר, הוא שופט כמעט 10 שנים במערכת, היה לשופט הצעיר ביותר שעלה לליגה ב', השופט הצעיר ביותר שעלה לליגה א' ולו עתיד הכי מבטיח באיגוד מזה שנים. "בלי להשתחצן", הוא מספר ל-ONE. "כאילו... עם קצת להשתחצן. הגעתי לאיגוד השופטים בדרך לא רגילה. ראה אותי שי אוסדון, משבץ שופטי הכדורגל ממרכז-דרום דאז, כשופט כדורסל בספורטיאדה באילת, ואמר לי שאם אני לא הולך לקורס שופטים, אני מתפספס".
גל דסקל (יונתן גינזבורג)"אתה חייב להיות שופט כדורגל", אוסדון אמר לי. "יש לך את הכריזמה, יש לך את הנוכחות, יש לך את ההבנה, את הנראות. אני רוצה אותך שופט כדורגל. לימים, הגעתי לקורס, עברתי אותו ומשחק ראשון שהביאו לי היה משחק נערים ג'. בדרך כלל שופטים חדשים מקבלים טרומיים וילדים. זה היה בשנת 2014. קריית גת נגד אשקלון, בקריית גת. נגמר 4:5".
"הוצאתי שלושה כרטיסים אדומים, הצבעתי ארבע פעמים על הנקודה הלבנה והמבקר שהגיע לצפות בי מהיציע החזיק את הראש למראה עיניו, אבל היום הוא שכן שלי, ככה שנסגר בינינו מעגל", מספר דסקל. "אבל שלא יבינו לא נכון. החזיק את הראש לטובה. לא האמין למראה עיניו. כי כל שהיה על כר הדשא נשרק כי באמת היה. הוא סיפר לכל אנשי האיגוד על הנוכחות שלי ושבוע לאחר מכן, יצאתי כקוון במשחק ליגה ב', בוגרים. הייתי בן 17 כשכל זה קרה", מדגיש.
| שופט כדורסל
בגיל 15 דסקל, בנו של שופט הכדורסל, צביקה דסקל, הפך לשופט כדורסל בעצמו. רצה ללכת אחרי אבא שלו. "בעבר לא היו דרגים ואם היית טוב, יכולת לקבל אז משחקים מליגות גבוהות. אבא שלי שפט בליגה הלאומית, הליגה הבכירה דאז. שלמה רבינוביץ' מאוד אהב את אבא שלי. זה הוביל אותי לעולם הזה שמאוד סיקרן אותי באותה תקופה. מאוד רציתי להיות שופט כדורסל באותה תקופה. בקורס, אליו הגעתי, ידעתי כבר את רוב הדברים. פה ושם היו תיקונים. עברתי את הקורס בהצטיינות וגם פה היה סיפור מעניין", מספר דסקל.
"עוברים חמישה ימים מתחילתו של הקורס, בגיל 15, אני ילד קצת מופרע, אבל ילד שמחפש להצליח ולטרוף את העולם. עומר אסתרון העביר את הקורס, יחד עם גיא שמואלי, שופטים בכירים מהאיגוד. אסתרון, יום אחרי יום, אמר לי שאני מצטיין הקורס ולחבר'ה האחרים אמר שאין להם מה לחפש לעקוף אותי. אני, כאמור, ילד בן 15, עם האף בשמיים, שכל היום רק מרימים לו, מגניב מילה טובה לילד שעומר אסתרון תיקן אותו והוא שמע אותי. הלכתי לילד ואמרתי לו 'תשמע, מה שעשית זה טוב. אבא שלי אמר שזה בסדר. לא נורא לעשות את הדברים האלה'".
"אסתרון, שלא אהב את הטפיחה על השכם שנתתי לחבר מהקורס, אמר לי 'יאללה, יאללה, אבא שלך, כולה ליגה %'. הוא אמר לי דבר כזה, כילד בן 15 שתמיד הרימו לו, ואני אמרתי לו 'מי אתה בכלל?' כשאני מניף את היד לעברו ועושה תנועה של מי אתה בכלל. הוא היה בהלם לרגע. לקח צעד אחורה והעיף אותי מהאולם. אמר לי לעוף מפה. באותו הרגע התקשר לכל קברניטי האיגוד ואמר להם 'גל דסקל לא ממשיך בקורס'. אבא שלי, צביקה, שופט פעיל באיגוד השופטים בכדורסל, לא נתן לזה יד. באיגוד ניסו להבין מאסתרון מה קרה מול דסקל הצעיר, וקיבלו תשובה חד משמעית".
"אני מתחיל לבכות. לייבב. מתחבא באיזה שיח ומרים טלפון לאימא שלי, באיזה טלפון שבקושי היו שיחות באותה תקופה. מגיעים גם שוהם שניר, נח שטיינברג ואחרים, בכדי לנסות ולשכנע את אסתרון לרדת מהעץ ולנסות להרגיע אותי. מבחינתי, נפל עליי עולמי. החלום שלי היה להיות שופט כדורסל והמרחק בין זה לבין מה שקרה בפועל היה לשתוק ולסתום את הפה, גם באימרה הלא במקום של אסתרון, שאבא שלי שופט ליגה %, למרות שאין ליגה %, אבל כן יש ליגה ב', מה ששפט באותה תקופה אבא שלי".
"אסתרון היה שופט היורוליג באותה תקופה. אמר 'זה או אני הוא הילד הזה'. הייתה מלחמת עולם בנושא, בעקבות המילים שיצאו לי מהפה. בדיעבד, כאיש חינוך היום, הייתי צריך לסתום את הפה ולתת לזה להמשיך הלאה. נתנו לי משימה להתנצל בפני כל הקורס וכמובן בפני עומר אסתרון, שעלה מיד אחריי ואמר 'לא משנה איזה שופטי כדורסל תהיו, לא משנה כלום, אם לא תהיו בני אדם תחילה, זה לא משנה כלום'. זה שוב עצבן אותי, כי מי שהתחיל הכל ואמר דברים לא יפים זה הוא על אבא שלי. מה בסך הכל עשיתי? טפחתי לחבר על השכם? אמרתי לו מילה טובה? עודדתי אותו? על זה קיבלתי את מה שקיבלתי?", תוהה עד היום דסקל.
| יציאה בשאלה
"מאז ומתמיד אהבתי את הדת", מספר דסקל. "אני מגיע ממשפחה דתית מאוד. במשפחה, מלבדי, יש עוד שתי אחיות ואח אחד. "הייתי מתחרה ברכיבה על סוסים. הייתי סגן אלוף ישראל ברכיבת סוסים לנוער. בארץ, בגלל שחוות הסוסים עובדות מראשון עד שישי, לא שווה להן לעצור ולעשות יום של תחרות, אז יוצא שכל התחרויות, ככלל, הן בשבת. לפי הדת אסור לרכוב על סוס ביום השבת. בגלל זה התחלתי לכרסם טיפה את הדת. היו ימים שהייתי הולך לישון ביגור ובמקומות נוספים, כשבדרך כלל זה היה קורה לבד. ההורים היו מצטרפים לעיתים גם".
הקשר ביניכם? "עדיין אוהבים אותי במשפחה. מה השאלה בכלל. אני הג'וקר. אם לא יאהבו את הג'וקר, את מי יאהבו? את אלה שהולכים בתלם? כולם מחבבים אותם. זה מה שגרם לי להתרחק מהדת. המשכתי להתחרות והבאתי את סגן האלוף. הפסדתי ב-0.03 מאיות השנייה. זה היה מפח נפש. זרקתי את המדלייה מול השופטים. הייתי ילד אמוציונלי קצת. מאז ומתמיד אני חי על הקצה, על החבל הדק הזה שרבים מתרחקים ממנו. הרגע ששינה אותי כאדם היה רגע אחד בצבא שבגללו כמעט וישבתי בכלא ובסופו של דבר זה היה אך ורק מעצר בגלל טיפשות".
"מאז, אמרתי לעצמי שאני מפסיק עם השטויות האלה, הולך בדרך הישר ולא מעגל פינות. לא מתעסק בגבול, לא בועט אותו, אלא אך ורק מאתגר אותו. אם לא תאתגר אותו, תהיה בנאדם בנאלי. היום אני מנהל שתי קבוצות כדורסל וסגן מנהל מחלקת הספורט בשפיר, ואנחנו, למשל, לקראת מחנה. הכי קל לבוא ולהגיד שאין אישורים ולהתעלם מזה. אני לא כזה. אהפוך את העולם בשביל להשיג את כל מה שצריך, בשביל להיות במוכנות גבוהה עם אחריות על כלל הילדים. חשוב לי לדאוג למחנה, כי הכי קל להגיד 'טוב, אין מחנה'. אצלי זה לא ככה".
גל דסקל שופט בנערים א' (יונתן גינזבורג)| 7 באוקטובר 2022, יום הפגיעה בדסקל
"אני אחרי ארבע שנים בליגה א', מקום ראשון בכל שנה ולא עולה ליגה. בינואר, כל אחד מהשופטים מקבל דירוג שאומר איפה אתה עומד. בינואר אתה צריך לעבור מבחן 'יו-יו' ואני, פסיכולוגית-מנטאלית, לא עובר אותו, לא עושה אותו, לא ניגש. לא אוהב מבחני כושר. אני, תשימו אותי במגרש, יודע לשפוט, ממשיך, לא יודע לשפוט, תעיפו אותי. זה לא עובד ככה, לצערי. אני מקבל את זה. באותה שנה, החלטתי שדי לשכונה. אני אגש ואעלה לאן שאני מתאים באמת. אני שולט היטב בחוקה, ומבין שהגיע הזמן להתעשת ולצלוח את המבחן הזה סוף כל סוף. אני דמות מאוד מוכרת באזור המרכז, העברתי קורס שופטים במרכז, אני מאוד מוערך ועד היום מזהים אותי, כמעט, לאור מה שקרה".
"אני יודע טוב מאוד לאן אני מגיע. משחק בין קבוצה מהמגזר הערבי לבין קבוצה שמאגדת בתוכה גם סוג של מתנחלים. קבוצה שהיא לא קונצנזוס אצל הערבים, קבוצה שלא עוברת חלק אצלם בגרון. אני מתכונן היטב למשחק, מבין מה מוטל על כתפיי. קיבלתי שתי עוזרות למשחק הזה. שתי חברות טובות. עלינו לשפוט, אוירת מלחמה מהרגע הראשון. מי שמכיר אותי, עם העלייה שלי למגרש, אני מתחיל להסתלבט, להסתחבק, ולהיות חברמן של כולם, לרכך את האווירה במקום. להוריד את הלחץ מכולם. ראית אותי במשחק נערים א', באשדוד. אתה יודע למה אני מתכוון".
"במהלך המשחק, סביב הדקה ה-15, שחקן פותח נפח גוף בצורה ברוטאלית, אין פה שאלה בכלל, ואני שורק לפנדל. אותו שחקן, מגיב בצורה לא נורמלית. אני מנסה להרגיע אותו. אמרתי לעצמי, 'וואלק, גל, אתה שופט ליגה א'. אתה לא שופט ליגה ג'. לא יעזור עכשיו צהובים, אתה גם לא נבחן עכשיו, אז צעק עליך יותר או פחות, לא קרה כלום'. הכלתי את האירוע. לא הוצאתי לו צהוב. לאחר שהשחקן נרגע, שחקן נוסף ניגש אליי והתחיל לדבר איתי. שם אני כבר לא מכיל האירוע ומוציא לו צהוב. לאחר הצהוב – כל החלטה שלי – אותו שחקן לא עוזב אותי. היה ממש דבק גלו".
"לנוכח ריבוי האירועים מולו, אני ניגש למאמן שלו ואומר לו במפורש כי אותו שחקן, סמיר אלעוברה, לא יסיים את המשחק. 'אם אתה לא מרגיע אותו, אני איבדתי כל דרך לשלוט בו. אם אתה לא תשלוט בו, הוא לא יסיים את המשחק', אמרתי לו. המאמן לקח אליו את השחקן והדגיש בפניו להירגע. לא עוברות 10 שניות ושוב, מלחמת עולם. הסתכלתי בשעון ואמרתי 'שלוש דקות למחצית, עזוב אותו גל'. ספק מוכשל הוא ברחבה, אמרתי 'קום, ממשיכים'. הוא קם מהדשא וממשיך לקבל הערות מהספסל. צעקות של החיים. לא עוזבים אותו, שיעזוב אותי. אם הם מכילים האירוע, כנראה שגם עליי להכיל".
"במחצית, הקפטן שלהם, מוחמד אלאטרש, הגיע לדבר איתי בצורה חברית. בצורה נעימה. אמר לי שמרגיש לו שאני אוהב את הקבוצה היריבה יותר, שאתה מביא להם יותר והסבתי לו שאני באתי למשחק הזה בשביל לשפוט כדורגל. לא מעבר. אני לא בעד אף אחת מהקבוצות. אני לא מכיר אף אחד מכם. מבחינתי, אתה בצבע אדום, הם בצבע שחור. אני גם נבחן בתור שופט כדורגל במגרשים. כי היום אני אשפוט אותך חרא, מחר אבוא לשפוט אותך עוד פעם אתה ותגיד הנה השופט החרא הזה. אני רוצה שיגידו שאני שופט טוב וקורה לפעמים שגם אני טועה ואם כך היה, הודה בטעות".
"הקפטן כבר בא לזוז אחורה ואז הגיע סמיר לידו. הוא אמר לי 'אתה רואה את הנעל הזאת? אתה רואה אותה? עד סוף המשחק, היא בתוך הראש שלך'. הקפטן שומע, רואה ויש מרחיק אותו ממני. אני אומר לו שהוא לא עולה למחצית השנייה. 'אני אפילו לא שולף לך את האדום, מבחינתי, מה שקרה פה עכשיו, זה כרטיס אדום לכל דבר'. הוא מנסה להגיע אליי ובזמן הזה עוצרים אותו. גם המאמן נכנס ושאל על מה הרחקתי אותו. הקפטן אמר לבד מה קרה מולי למאמן שלו. אנחנו יורדים לחדר ההלבשה ואני רואה את סמיר לוקח תיק שנראה כבד כי הרצועות נמתחו עד ממש. היה שם חפץ כבד, קסדה של אופנוע, במינימום", נזכר דסקל מהרגע המטלטל.
"אני יוצא לכיוון היציאה, יוצא מהמגרש, שתי הקווניות לידי, אני מסביר להן מה קרה עכשיו ואז הן אומרות לי 'תיזהר, הוא בא'. הוא בא לכיוון עם התיק כדורגל הזה ובתוכו משהו כבד ,שלא ברור מהו. הוא לוקח את התיק ואומר לי 'עכשיו אתה גבר? עכשיו אתה גבר?', אמרתי לו 'חבר, גש, זה לא המקום וזה לא מתאים'. הוא התקרב אליי עוד יותר ונתן לי את התיק הזה בתוך הראש. אני, אוטומטית, לוקח צעד אחורה, מזדעזע והראש זז לצדדים מהמכה החזקה. אני מסתכל עליו, ושואל אותו 'סיימת?'. זה מה שיצא לי באותו הרגע. כולם, כמובן, הרחיקו אותו, באותה שנייה".
"נכנסנו לחדר ההלבשה, כשאני מכניס תחילה את שתי הקווניות ורק אז אני נכנס ונועלים את החדר. הן החלו לבכות. הן היו בהלם. ניסיתי להרגיע אותן והזמנתי ניידת משטרה. בכל זאת, אתה בלוד, אתה לא יודע מה יקרה, האם הוא ממשפחה מקושרת או לא. אתה יכול להיכנס שם לבעיה אחרת. בינתיים, דפיקות על חדר השופטים, עם קריאות של 'אתה לא תצא מפה'. כמו משוגעים. כולם בחוץ היו באטרף. השופט, במשחק שלידינו, ראה את זה, פוצץ המשחק שלו ורץ אלינו, נכנס איתנו לביתן בו שהינו. הרגשתי, ולא רק אני, שאנחנו מתבצרים. ממש ככה".
"עוברות לא פחות מ-17 דקות ולא מגיעה ניידת. לא תגיד אני באזור בשום מקום. אני בעיר גדולה, במרכז הארץ. אני בלוד! לקחתי פעם נוספת את הטלפון ובלי להתבייש אמרתי למשטרה, 'חבר'ה, יש פה נשק. מדברים על יריות בחוץ'. תוך דקה הגיעה ניידת למקום. דקה ועשר שניות. שמנו סטופר. מבחינתי, כשאתה שומע בחוץ 'אתה נרצח היום(!), אתה נרצח היום(!)', אני מבחינתי שהמשטרה תגיע תכף ומיד. יש פה אירוע חמור מאוד. אני צריך עזרה. צריך חילוץ. ארבע ניידות הגיעו. אני בטוח שאם לא הייתי אומר 'ספק נשק', הם לא באים ככה מהר ולך תדע מה היה קורה".
"מפה לשם, אני מתחיל להרגיש כאב ראש, הצוואר נתפס, הגב, הגוף לא במיטבו. המכה החזקה מתחילה לתת אותותיה, אבל אני לא מראה את זה כלפי חוץ, לא רוצה להלחיץ עוד יותר את הסיטואציה. השוטרים מוציאים אותנו עם רכב מלפנים, רכב מאחור ושתי ניידות מהצדדים שלנו. ככה אנחנו נוסעים, בשיירה, עד לתחנת המשטרה. פעמיים ניסו לפרוץ את השיירה הזאת, פעמיים עצרנו ברמזור והקוונית התלוננה שהטרידו אותה במילים לא ראויות. האירוע הפך למכוער יותר. הגענו לתחנת המשטרה ומשם נסענו גם למיון, כשהוסר כל חשש מזעזוע מוח או פגיעה בגולגולת".
"אחרי האירוע, לאחר הפגיעה הגופנית, אתה אומר לעצמך שעברת גם אירוע נפשי. לא עברתי אירוע דומה לזה בעבר. לצערי הרב, הרבה מן המקרים האלו מתרחשים במשחקים בהן משחקות קבוצות מהמגזר הערבי. לא מתוך גזענות, חלילה, אני אומר זאת, אלא מתוך התחושה שלהם, שאתה, כשופט יהודי, בא לשפוט אותם. ואני לא יודע אם זה רק יהודים, כי אני לא יודע מה עובר בראש של שופט מהמגזר. לתחושתם? אתה בא לדפוק אותם. השפה שונה, הטונציה שונה, הזווית לראות דברים אחרת, לא נותנים לנו להרגיש משהו אחר, ממשחקים אחרים בקריירה שלי".
"בלב שלם אומר כי חוויתי ניסיון לרצח. חד משמעית. מבחינתי, אדם שעומד בחוץ ואומר 'אתה לא יוצא מפה(!)' ואופנוענים, כשאתה יוצא מהמקום עם משטרה, עושים לך תנועת יד של 'חכה-חכה', התחושה והאלימות שהייתה מביאים אותך לחשוב עם עצמך 'למה אני צריך את זה?'. מה גם שזו הייתה תקופה שחורה מאוד בעבור שופטי כדורגל. בכל ליגה, ולא רק בליגות הנמוכות. אחת לשבוע, שופטים הוכו. לאחר המקרה שלי, שפטתי באותה תקופה רק עוד שלושה משחקים ודי. ברמה כזו שכבר לא רציתי. חמישה חודשים לקח לי לחזור למגרשי הכדורגל בגלל המקרה הזה".
גל דסקל שופט בנערים א' (יונתן גינזבורג)| הרמת הכפפה כנגד האלימות והעתיד
"אני, כחבר ועד איגוד השופטים, שם התחלתי להיבחן. היה לי יותר קל לאחר המקרה, להביא את הקול שלי במקום הזה שבא להטיב ולדאוג לשופטים בעתיד, לנוכח אירועים מסוג זה ואחרים. שבוע לאחר המקרה שלי, אור בן מלך, שופט נוסף, חוטף אגרופים, גם כן מקבוצה מהמגזר. וזה לא הסוף. שבועיים לאחר מכן, בנערים ג', אבא של שחקן ירד לכר הדשא והכה את שופט המשחק. יש עשרות סיפורים כאלה. בסוף, יש המון אלימות במגרשים. כנגד השופטים, בתקופה ההיא, זה היה בווליום גבוה מאוד".
"במצב בו הייתי, העדפתי להילחם כנגד האלימות במגרשים כלפי השופטים ולשפוט פחות. אני יודע לשפוט. אני טוב בזה. בגלל שלא שרקתי לפנדל, היה או לא היה, זו התגובה שאני צריך לקבל מהאדם שעומד מולי? חוסר החשק והעלייה במשקל השפיעו עליי. זה אירוע מטלטל. אירוע שאני קורא לו 'התפנית' מבחינתי. המקרה הזה גרם לי להתרחק רגע מקבוצות ווטסאפ של האיגוד ולא בגלל האיגוד או האנשים בו, חלילה, שעושים עבודה נפלאה ביום-יום, אלא בגלל מה שקרה לי עם עצמי, באירוע אחד, ששינה לי את התפיסה ואת הקריירה ואת האישיות ועוד דברים".
"אמרתי לעצמי שלא משנה כמה זה פגע בי נפשית, אני רוצה מעתה והלאה, כחבר ועד איגוד השופטים, להילחם בתופעה בחומרה. כל שופט שמגיע למגרש צריך להגיע בראש זקוף ובתחושה שמשם הוא יוצא בריא ושלם. שיש מי שמגן עליו, שלא תהיה תחושת חרדה או פחד בכדורגל שלנו. להגיד לך שהפיילוט הזה עם האדם שיקבל אותנו ויהיה מעין השומר שלנו במגרשי הכדורגל? אני לא יודע כמה מוצלח הוא. תמיד קיבלו אותנו במגרשים. תגדיר 'מציל השופטים הלאומי בזמן אירוע'. מיהו? בפועל, הוא לא באמת יהיה המציל הלאומי הזה, לצערנו, בגלל אלף ואחד סיבות".
"חשוב לי לציין את יו"ר ועד איגוד השופטים, משה בוחבוט, לצד יריב טפר, שבעזרתם הצלחנו להביא לשינוי אדיר בתקנון של ההתאחדות לכדורגל. כל מי שיואשם בתקיפה בנסיבות מחמירות, עונש המינימום שלו הוא 10 שנים בחוץ. זאת אומרת שאם ילד נתן מכות לשופט בגיל 20, הוא יחזור רק בגיל 30, אם ירצה בכלל לחזור למגרשים. אין חנינה. דחיפה, זה משהו אחר. יש לא מעט דיונים על הנושא בין השופטים, כי הרי כפכף שייזרק עליי, כשופט, במגרש, וכפכף שייזרק על דיין בבית הדין, העונש, בשני המקרים, יהיה שונה. יש הרבה פסקי דין שאנחנו מאוד מאוכזבים מהם".
"סמיר אלעוברה, השחקן שפגע בי עם התיק שלו, הורחק לשנה מהמגרשים. מתוך השנה הזו, חמישה חודשים – פגרת כדורגל. לא מתקיימים בהם משחקים. איפה ההיגיון פה? מלכתחילה, צריך להיות פסק דין ברור בנושא או שינוי בחקיקה של ההתאחדות לכדורגל בנושא. השחקן חזר לשחק העונה. בדצמבר. הוא רשם כבר מעל 12 משחקים עד כה. זה שחקן שיש לו עבר גם. פגע בשופט באזור הרגיש לפני שנים, ואותה סיטואציה כזו יכולה לקרות עם כל שופט אחר. אף אחד לא מבטיח לי שהאירוע הזה טלטל גם אותו ועכשיו הוא האדם הכי עדין ונעים נפש בעולם".
"אותו שחקן, אגב, באותו בוקר של 7 באוקטובר 2022, חסם שוטר באמצע תנועה. השוטר יצא אליו, השחקן יצא אליו בחזרה וכשהבין שזה שוטר, נעלם מהמקום במהרה. היה כנגדו מרדף משטרתי, כשהוא מסכן את התנועה. זה סיפרו לי בתחנת המשטרה כשהגעתי למלא עליו דו"ח תלונה. אותו אדם, שני אירועים שונים, באותו היום. באו לעצור אותו על המקרה של הבוקר, קיבלו גם את התלונה שלי כנגדו, על תקיפה במשחק כדורגל. זה לא יתואר. עד היום לא דיברנו מאז המקרה. הוא לא בא ולא התנצל בפניי על המעשה הזה שלו. אני רוצה להאמין שבתוך תוכו הוא מצטער".
"אני כאוב מאוד מזה שהשחקן שפגע בי חזר למגרשים. אני איש חוק. הגעתי למגרש למלא את תפקידי והוא פגע בי. הכה אותי. הוא עבריין. הוא לא אהב את העבודה שלי. מחר אני אמכור בקיוסק והוא לא יאהב את הדרך בא אני מוכר לו את הסיגריות והוא ירביץ לי. אם אני אפחד מלהגיש תלונה על כל עבריין כזה, אני והחברה בה אנחנו חיים בבעיה. אז מי שיותר חזק, זה האדם שלא יתלוננו כנגדו? מי שיותר חזק אז יוותרו לו? אז אני אתחיל לפחד מטרור? עבריינות, בעיניי, היא טרור. ולא משנה אם זה יהודי או ערבי. אף אחד לא ישליט, לא עליי ולא על חבריי, טרור".
גל דסקל (יונתן גינזבורג)"הועד, אגב, ביקש הרחקה לצמיתות. שהשינוי יהיה 'לצמיתות', אבל זה לא קרה בגלל העניין המשפטי-פסיכולוגי, ששחקן יוכל להרגיש שאין לו מה להפסיד ומהרגע שהוא ייתן לך אגרוף, הוא גם ירצח אותך. לא ירצח, אבל יתן לך מכות ללא הפסקה, כי אין לו מה להפסיד. פה יש הקלה כלשהי, כי גם בחיים האמיתיים אי אפשר לתת גזר דין מוות בישראל. צריך להשאיר רף פתוח שהשחקן ירגיש שכן יש לו מה להפסיד בסוף, בין אם הקריירה שלו, חברים, קבוצה, מה שזה לא יהיה, מבחינת אותו שחקן או כל אדם אחר שפוגע בשופטי כדורגל".
"היו חמישה ימים לתובע לערער על ההחלטה, אבל האחרון החליט שלא לעשות זאת. אני לא המשכתי בחיים שלי כרגיל, כמו אותו סמיר שמשחק היום כדורגל להנאתו בליגה ג', באותה הקבוצה, באותו המגרש בו קרה המקרה האישי שלי, שמלווה אותי ואת נפשי ואת משקלי עד עצם היום הזה. לקחתי צעד אחד אחורה. אם לא המקרה הזה, היום אני שופט בליגה הלאומית. כל בר דעת יגיד לך את זה. זו הייתה עונה שפתחתי בסערה, כי רציתי להוכיח את עצמי ב-1000%. רציתי את זה כל כך. ואז, ה-7 באוקטובר האישי שלי... הביא אותי כמה דרגות אחורה".
"את עונת 2023/24 לא הייתי צריך לפתוח ובכל זאת עשיתי זאת בזכות בוחבוט, שהוא כמו אב בשבילי. הוא תמיד האמין בי, ידע מה יכול היה לצאת ממני ואז הגיע 7 באוקטובר 2023, יום ארור שאין אחד שהיום הזה לא נגע בו. בן דוד שלי, אחיה דסקל ז"ל, נפל במלחמה הזו ועוד חמישה חברים קרובים, כמו אחים שלי, נפלו ב-7 באוקטובר. חברים הכי קרובים שהיו לי. ארבעה נפלו מעין צורים ואחד משפיר. עד שאתה מתחיל להתאושש מה-7 באוקטובר האישי שלך ואז מגיעה מלחמה על הקיום שלנו. הייתי בטוח שב-7 באוקטובר 2023 אצא לדרך חדשה. המלחמה קטעה את החלום".
"לטעמי, שני גורמים יצאו בטוב מהסיטואציה שהתרחשה לי. הוא, סמיר אלעוברה, שנשלח הוא לשנה בחוץ, לחשוב על מה שעשה, ואחרי השנה הזו יוכל לחזור למגרשים, בתקווה כאדם אחר והשופטים עצמם, שיודעים היום שאם מישהו יעז להרים עליהם יד, לפגוע בהם בחומרה, תהיה כלפי מי שמעז לעשות מעשה שפל ענישה סופר נוקשה ומחמירה . יש עוד הרבה מה לתקן, המון", מדגיש דסקל, לאחר שיחה ארוכה עמו.
"מה יקרה איתי בעונה הבאה?", הוא תוהה יחד איתי. "אני רוצה להמשיך לשפוט. האם ייגרעו אותי מהסגל? יכול לקרות. בגילי, כשאני בן 27 בסך הכל, היו מקרים מעולם. שופטים בגיל הזה ואף מבוגרים ממני הצליחו להגיע למעלה. אני מאמין. החוק אומר במפורש כי אחרי חמש שנים אפשר לגרוע אותי. שנה שעברה זה היה צריך לקרות, אבל ערערתי ולבסוף השאירו אותי כשופט סגל".
"לעלות היום לליגה א', עם הבטן שיש לי ועם כדור ביד, זה כמו לעלות עם שני כדורים. זה נכון גם ששופטים שנראים גדולים או פחות טוב מכפי שמצפים, לא יגיעו למעלה, למרות שהזכרת את איתן תבריזי בשיחה בינינו, שהיה מצוין וגודלו לא היה חשוב דאז ואין ספק שהוא בין השופטים המוכרים והזכורים ביותר. היום, מחפשים את ה'יפים והאמיצים' אני קורא להם. אבל זה לאן הולך הכדורגל של ימינו", מסכם דסקל בראיון מלא בתובנות להמשך הדרך, ראיון שפתח לו את חוט המחשבה על האירוע שטלטל את חייו וכמעט גרם לקריירה המקצועית שלו להסתיים בטעם רע.