"בשבילי דרבי יותר חשוב מכל משחק יורוליג"

מאמן הכושר של מכבי ת"א, רגב פנאן, נפתח בפודקאסט מכבי סל. על השנה שעברה על הצהובים, הפציעה של בולדווין, ההכנה לדרבי, הגעגוע לאבא, הבת ועוד

לי נוף גזית | 03/07/2024 17:56

את העונה אחרונה יזכרו בקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב, כנראה לדורי דורות. היא תהיה מסוג העונות שמספרים עליהם לילדים ואולי גם קדימה והלאה בשושלת. ולא, לא מדובר בעונה כזאת שנגמרה בכל התארים האפשריים, אבל היא כן הייתה מיוחדת אצל הצהובים בגלל המרקם של הסגל, בגלל חדר ההלבשה ובגלל מה שתמיד ירחף מעל העונה הזאת, עונת המה היה קורה אם.

ואם אנחנו מדברים על מה היה קורה אם, אנחנו כמובן מתכוונים לשבעה באוקטובר המקולל ולמלחמה, בגללה הקבוצה העתיקה את המגורים שלה לתקופה ארוכה לבלגרד, שחקני הקבוצה בילו מספר מטורף של שעות באוויר ומלבד משחק יורוליג אחד, כל משחקי הבית בעונה הסדירה,בפליי אין ופלייאוף, התקיימו ללא אחד הכלים הכי חזקים של הצהובים, הקהל הביתי. מי שעמד מאחורי הקלעים של העונה הזאת ומכניס אותנו עמוק אל מה שקרה שם בחדרי החדרים, בחדר המאמנים ומאחורי המגרש הוא ראש התחום הגופני של הצהובים ומי שנחשב לאחד מהסמלים הכי גדולים של אלופת המדינה, רגב פאנן שמתארח בפודקאסט מכבי ת״א יחד עם משה ברדה ולי נוף גזית.

מה הטייטל המדויק לתפקידך כרגע?
“נהיו לזה הרבה שמות, מאמן כושר, ראש תחום גופני, מנהל שיפור ביצועים”.

איך אתה?
“עייף אבל מרוצה, מעכל את כל מה שקרה העונה, אבל עסוק וטוב לי. עוד לא היה לי זמן לקחת חופשה ולקחת כמה ימים לחשוב על הכל, הייתי בכנס מאמני כושר ועסוק בעבודה. לאט לאט מה שעברנו מתחיל לשקוע”.

איך הגיע השם רג’י?
“כשהייתי ילד גדלתי על ברכי המון שחקנים וזרים שהגיעו למכבי ולהגיד ‘רגב’ תמיד היה שובר להם את השיניים, אז מתישהו כשהייתי צעיר אחותי באה ואמרה להם ‘פשוט תקראו לו רג’י’ ומאז זה דבק. מה גם שהשחקן האהוב עליי בכל הזמנים זה רג’י מילר, אפילו אשתי קוראת לי ככה”.

תן לנו סיכום עונה שלך, מכל הבחינות ובמיוחד פיזית כמאמן כושר בעונה כזאת מטורפת.
“אשתמש במונח שמגדירים איתו את הכדורסל: ‘כאוס מאורגן’. נקלענו לסיטואציה מאוד מסובכת ובתוכה ניסינו להתנהל הכי מסודר שאפשר, אין איזה ספר הדרכה או שמישהו למד איך להתנהל במצב כזה. הרבה פעמים היינו תלויים בטיב אנשי המקצוע שלנו או ברגישות שלהם או באיך שהמערכת מתנהלת. זה הסוד לדעתי, לא בטוח שכל מערכת שהייתה נזרקת לסיטואציה כזו הייתה יודעת להגיב כמו שהגבנו”.

“אני אפילו לא מדבר על עצמי כי אני בן אדם מאוד שיטתי וסכמתי ואני חייב שהכל יהיה מתוכנן לטווח ארוך. הרבה פעמים העונה היינו צריכים לתכנן או כמה שעות קדימה או במקרה הטוב כמה ימים, כי היינו כל הזמן סביב אי וודאות. לא ידענו מתי טסים, מתי משחקים, אילו שחקנים יהיו לנו ומי נמצא במצב מנטלי או פיזי מספיק טוב כדי לשחק, הכל היה די רגעי אבל הייתה התנהלות מדהימה”.

עודד סיפר שזה היה אפילו ברמה שהוא לא ידע איפה הוא יערוך את הווידאו לפני משחק, תספר לנו מקרה מהנקודה שלך שנתקלת בו בחוסר וודאות.
“זה התבטא בדברים הכי פשוטים, אתה הרבה פעמים לוקח החלטות שאתה מבין שבכל סיטואציה אחרת בעונות נורמליות, אין סיכוי שכאיש מקצוע אתה זורם איתן. לדוגמה: לוותר על אימון כי אין זמן בגלל טיסות קונקשן או לתת לשחקן לטוס פתאום לשבוע למשפחה שלו במקום שישחק כמה משחקים חשובים בליגה הישראלית. הייתה תקופה בעונה שהיינו נוודים, משדה התעופה למגרש ובחזרה לאיזו עיר אחרת. אתה קם בבוקר ולוקח כמה שניות עד שאתה מבין איפה התעוררת אבל אז לפי הכוח שיטור בחוץ אתה קולט. זה היה בכל כך הרבה מקרים שתפסתי לעצמי את הראש ואמרתי: ‘וואו, אנחנו עוברים פה משהו שממש לא פשוט לניהול’”.

“היו הרבה אנשים טובים כמו עמי, עודד, אבי, ההנהלה וגם השחקנים שלנו שהגיבו יותר מהר ממני, חייב להודות שאני הגבתי לאט, הם הגיבו הרבה יותר מהר ממה שחשבתי שיהיה. יודע שאני הרבה פעמים התעכבתי ולקח לי זמן להשלים עם דברים. הייתה סיטואציה שבה הבנו שאנחנו הולכים לגור בבלגרד ואני סרבתי להאמין, אמרתי: ‘אין סיכוי, זה לא קורה, משהו ייפתר בארץ ונחזור’, בזמן שאחרים תכננו איך הכל הולך להראות כבר, מה שעזר. אמנם זה מהר, אבל היו חייבים לתכנן את זה איכשהו”.

“יום או יומיים אחרי השבעה באוקטובר שחקנים כבר היו בקפריסין, ההנהלה הגיבה מהר. אני בהתחלה לא הבנתי למה הם טסים, אבל זו הייתה ההחלטה הנכונה כי אם היו נשארים ומחכים עוד כמה ימים בארץ אני לא בטוח שהם היו נשארים איתנו לעונה, לדעתי זה שהם נסעו זו הייתה הפעולה הראשונה שהצילה לנו את העונה”.

מכירים את הסיפור שניקולה היה כאן במשחק מול פרטיזן והוא היה כוח החלוץ שיצא לקפריסין.
“אפשר לומר שניקולה היה ה-669 שלנו”.

תכניס אותנו לחדר תדריכים אחרי שבוע משחקים כפול, אילו שיחות יש בין מאמנים ברגעים האלו, עם כל זה שידענו על הטיסות, עד שאני טסתי לפלייאוף לא באמת הבנתי עד כמה הכל היה קשה.
“הפלייאוף היה כבר הסיטואציה היותר קלה, כבר הרחנו את סוף הטיסות והבנו שבקרוב נחזור לחיים שלנו בארץ, קיבלנו אור בקצה המנהרה. לגבי חדר המאמנים, היינו הרבה פעמים נכנסים ומנסים למצוא סיטואציות להתנהלות מול השחקנים או איך לדבר עם שחקן, או לפתור עבורו בעיה לוגיסטית מסוימת שיש עם המשפחה שלו. לעומת זה שהרבה פעמים אתה נכנס ומדבר על מה התכנית למשחק עצמו ואיזה וידאו רואים”.

“בכל הסיטואציה בבלגרד גם לנו היו ימים שהיה מאוד קשה, הייתי נכנס לחדר הרבה פעמים בגישה מאוד שלילית. אמרתי לעצמי שהשחקנים והמאמנים נמצאים במצב מסוים ואני לא יודע איך להגיב ולעזור, בתור מאמן כושר הרגשתי הרבה פעמים שאין לי מה לתרום ורק למזער נזקים. אין לי קסמים בשביל שחקן שלא ישן כל הלילה ועצוב כי הוא לא עם המשפחה ואמא שלו התקשרה מודאגת מארה”ב אז הראש שלו לא באימון”.

מה היה הכי קשה, המצב המנטלי של השחקנים, המרחק שלך מהבית?
“אני פחות בעיה כי אני לא צריך לשחק, אלא לבצע ולהכין את השחקנים אבל בסוף השחקנים הם העניין”.

בנוסף לזרים, יש גם את הישראלים שעזבו משפחות פה ונסעו לארץ אחרת במצב יותר לחוץ והיו אזעקות גם במרכז.
“היו שני סוגים של קושי, היה את זה של הזרים, שנמצאים במדינה זרה והם צריכים להתמודד עם בעיה לא שלהם, מה שהם עשו בצורה מדהימה. והיה את הקושי של הישראלים, שהרבה ממנו היה רגשות אשם או פרופורציות שלא היו שם, אי נעימות כלפי חברים שמשרתים בצבא או משפחות שנשארות מאחור וזה היה משהו אחר. לישראלים שלנו היה מאוד קשה הדיסוננס וזה היה כאב טהור ואמיתי, זוכר שראיתי את תמיר, רפי ורומן, היה להם קשה להכיל שאנחנו מנסים לחשוב ולדבר כדורסל כל היום. כל יום אתה יושב בבלגרד ופותח חדשות ומקבל הודעות וסרטונים ואתה אומר לעצמך: ‘במה אני מתעסק עכשיו, כדורסל זה הדבר המוביל בחיים שלנו, אבל עדיין יש משהו שקורה בארץ’”.

בוא נדבר על הרמה הפיזית, שחקני כדורסל הם לא אנשים קטנים והיו צריכים להתמודד עם הרבה טיסות וקונקשנים, איך זה בא לידי ביטוי מבחינת פציעות ואיך הגבת, מה עשית שונה השנה שלא היית עושה בעונות אחרות?
“אין טריקים, יש רק צוות רפואי מדהים ומסור, שגם לו לא היה קל, שעובד סביב השחקנים. הרבה פתרונות יצירתיים של הצוות המקצועי ביחד עם עמי ואבי. תראו, כדורסלן שלא ישן בלילה, זה לא משנה איזה סוג אימון או טיפול או ויטמין תזרקו עליו, מדובר בשחקן פחות טוב, וכזה שמועד לפציעה. לזה אין לנו פתרון, אבל הרבה פעמים בחרנו לוותר פתאום על אימון לפני משחק, שזה משהו שבחיים לא עושים, בעונה רגיל אין דבר כזה שיהיה משחק בחמישי וברביעי לא נתאמן. קרו לנו העונה כמה מקרים שבהם לא הייתה הכנה למשחק כי הבנו שבגלל לו”ז הטיסות, אנחנו לא יכולים להתאמן. קרתה פעם שיצאנו בשמונה בבוקר והגענו בתשע וחצי בלילה, לא היה זמן גם לראות וידאו ובעצם הגענו ליום של משחק יורוליג בלי שום הכנה”.

“אם ניצחנו? אני אפילו לא זוכר, קרו כל כך הרבה דברים. אלה דברים שלא עוברים אצל אף אחד וחשבנו לעצמנו גם ברמת המסר לשחקנים: ‘מה זה אומר? אנחנו עכשיו נוסעים למשחק יורוליג חשוב שאנחנו אומרים שבאים לנצח כי אנחנו מכבי ת”א ולא מתאמנים יום לפני, מה זה אומר עלינו? מה השחקנים מרגישים?’. התזונה שלהם הפכה להיות פחות טובה, גם ההתניידות, הרי לא לכל אחד יש רכב בבלגרד, צריך כל הזמן להיות תלויים אחד בשני באוטובוס. יש שחקן אחד שאוהב להגיע לאימון מוקדם ויש אחד שאוהב לבוא מאוחר, אחד פצוע ואחד צריך טיפול. כולם תלויים בכולם וזה פגע באיכות העבודה. היינו במקום שהוא לא מתקן העבודה שלנו, לא היה את המכשירי טיפול שלנו, או החדר כושר והחדר וידאו, אין לנו את האולם מתי שאנחנו רוצים וזו לא דרך בריאה או טוב להכין שחקן”.

בסיטואציה הנוכחית, לא נראה שהמצב בארץ ישתנה בעונה הבאה, אתה עושה משהו כדי להכין את עצמך שאולי זה יקרה שוב?
“כבר לקראת סוף התקופה שלנו בבלגרד ידענו שתמיד יש לנו איזה תכנית מגירה, מצאנו מקום שנוכל ללכת עם השחקנים לטיפולים או לקחת לאמבטיות קרח. בלוגיסטיקה שם כבר נהיינו יותר שוטפים, ידענו יותר לאן ומתי כל אחד צריך ללכת ואיך לסדר את הלו”ז יותר טוב. מצאנו פתרונות תוך כדי תנועה, הצלחנו לשפר את עצמנו כשאנחנו שם, לא מדובר במצב אידיאלי, אבל כל שבוע שעבר שהתחלנו להשלים שבלגרד זה הבית שלנו, מצאנו פתרונות. ידענו מה שעות האימון ומה נכון או לא נכון לעשות”.

עד כמה השחקנים קיבלו את הסיטואציה והשלימו איתה ברמה האישית, יש כאלה שהיה להם יותר קשה?
“לכולם היה קשה, לא חושב שהיה אחד שלא הבין את הסיטואציה, הם היו מדהימים. נאמר ככה: ‘כדורסלנים ומאמני כדורסל זה עם שמתלונן הרבה, במיוחד במכבי, כי אנחנו רגילים לתנאים הכי טובים שיש, כשלוקחים לך את זה אתה עוד יותר מרגיש את זה’. למרות זאת השחקנים היו מאוד בוגרים ומכילים, אני בטוח שלעמי הם הלכו ו”בכו” יותר אבל ברמת היום יום לא שמעת איזושהי תלונה שגורמת לך להגיד: ‘הבן אדם הזה תלוש’. זה לא קרה וזה הפתיע אותי לטובה”.

צריך לומר שהיו הרבה חברות טיסות שהפסיקו לטוס מישראל וזה אחד הדברים שיצר את הבלגנים האלו. יש לך את המספרים, ספר איך הטיסות נראות מהצד, מבחינה כמותית.
“הכמות טיסות שלנו הוכפלה, אם לא יותר, טסנו השנה 56 טיסות, היינו בערך 120 שעות באוויר, 150 שעות בשדות תעופה, נסענו 130 שעות באוטובוס, אלה מספרים שבדרך כלל אתה לא קרוב אליהם בעונה רגילה. כשהטיסות מסתבכות אתה בבעיה כי אתה כל הזמן עסוק בלמצוא איזה פתרון כזה של טלאי על גבי טלאי, הרבה פעמים לקחנו נסיעות אוטובוס מאוד ארוכות במקום טיסה. היו ימים שלמים שישבנו בשדות תעופה, עשינו שם ישיבות צוות, שחקנים אכלו שם, זה לא קורה בדרך כלל. ברמה הפיזית הטיסות משפיעות על שחקן מאוד, זה מתיש, גם בטיסה קצרה של שעתיים, אם הוא יושב בפוזיציות שלא טובות לו, בטח לחברה הגדולים של שני מטרים ומעלה הבריאות הכללית שלהם אחרת”.

“לא מקבלים שחקן מאושש, שאתה בטוח בו ומוכן להיות ערב לזה שהוא ישחק במאה אחוז שלו. הרבה פעמים הגענו למשחקים וזו הייתה תעלומה באיזה מצב פיזי השחקנים שלנו. הרבה פעמים היו תגובות שקרו בניגוד לכל התיאוריות שאני למדתי וחקרתי מאנשי מקצוע אחרים והרבה דברים התפוצצו לי בפנים, כאמור, כל ענייני השינה, האוכל והאימון, אלה דברים שאני אומר עליהם ששחקן לא כשיר. השנה מצאתי סיטואציות שאמרתי: ‘איך הוא משחק פה עכשיו, ועוד בצורה טובה ובמשך 30 דקות ולא התעייף לי’”.

זאת אומרת שהיה לך הרבה על מה לדבר במפגש של מאמני הכושר.
”לגמרי, זה לא היה הנושא שלי לדבר השנה, אל אני בטוח שאחת המצגות שלי בקליניקות זה יהיה זה”.

אני רוצה להחזיר אותך לנקודה ספציפית, משחק מספר אחת, יוון, רבע אחרון, בולדווין עולה לסל, נפצע בהאמסטרינג, איך אתה מגיב באותו רגע? ודבר שני, שתף אותנו מה קורה הלאה?
“קודם כל לגבי ווייד, יש דברים שאני יכול להגיד ויש דברים שלא כי יש חיסיון רפואי. אנחנו מכירים את כל הפציעות שלו מהעבר ולצערי זה קרה במשחק הראשון. ואז הבנו שאנחנו נמצאים בסיטואציה מסוימת. הרבה עצבים, קללות בפנים, אבל ניסיתי לא להראות את זה כי זה משפיע על אחרים. שרירי האמסטרינג זו קללה של כל מאמני הכושר, ידעתי שזו תהיה בעיה להמשך הסדרה, בראש שלי כבר חשבתי שאיבדנו אותו לכל הסדרה. סיימנו את המשחק, עזבנו את זה ונתנו לו להתאושש והתחיל שיח בינינו לבין השחקן, וקיבלנו החלטה מסוימת”.

“היינו בסיטואציה מאוד מאוד מפתה, שאני לא יודע מתי עוד פעם בקריירה שלנו נחווה כזו זו סיטואציה בכזו עונה. להגיע לפיינל פור בכזו עונה זה כמו לזכות ביורוליג, ככה אני הרגשתי. אמרנו שננסה הכל, לכולם היה ברור שיש סיכון, כולל לבת שלי בת ה-13 שישבה בבית ושאלה אותי למה הוא משחק. קיבלנו את ההחלטה, אני באופן אישי הייתי בטוח שהוא יצליח לתת לנו 20 דקות במשחק וסיכוי גבוה שיקרה לו משהו, אבל נגיע לפיינל פור, ואז נפתור את זה. הוא נתן 8 דקות, נפצע והפסדנו. ידענו כולם, זו הייתה סיטואציה שהיינו לדעתי, שוב, אם נהיה באותה סיטואציה זה יהיה נורא טיפשי מצידי להגיד שנפעל אותו דבר”.

אם אתה עושה היום ניהול סיכונים, בראיה אחורה לכל מה שקרה אז, האם אתה מקבל את אותה החלטה?
”אחרי שלא הצלחנו לנצח את פנאתינייקוס וגם הפסדנו את גמר הגביע, ברור שאתה כמאמן כושר אומר לעצמך ‘מה עשיתי?’. אבל באותה נקודת זמן, בבלגרד, ועוברים לך כל החלומות הכי ורודים שלך שלא חשבת שתגיע לרבע מהסיטואציה הזאת, ואתה רואה את הרצון של השחקן, אני לא חושב שהיה מישהו אחר שבא ואמר ‘לא’. ברגע שאנחנו פותחים את הדלת ויוצאים מהחדר, אם החלטנו משהו, זו אותה דעה של כולם”.

הימים האלה בין סוף המשחק הראשון למשחק הרביעי, אלה הימים שרגב פנאן עבד בהם הכי קשה?
”לא, ממש לא. הם היו במעבר לבלגרד, צריך להמציא את עצמך מחדש, לראות את כל הלוגיסטיקות, ידעתי שכושר גופני קבוצתי לא יהיה פה בתנאים האלה, מבחינת כמה שאתה יושב ונובר בתור הידע שלך או מתייעץ עם אנשי מקצוע אחרים זה קשה, אתה כל הזמן מנסה למצוא פתרונות ולא בטוח שיש”.

באימון לפני משחק ארבע, אחרי שהתקשורת יצאה, הבנתי שהוא נתן ספרינט וכולם תפסו את עצמם ואמרו ‘רק שלא יהיה פה משהו’ כי כבר נפלה ההחלטה שהוא ישחק. אתה אומר שהרגשת שהוא יוכל לתת 20 דקות, לפי מה הרגשת את זה?
”דווקא ההיכרות שלי איתו הייתה נגדינו, כי הוא שחקן שמשחק בצורה מאוד מאוד אינטנסיבית, זה לא שחקן שאתה יכול להגיד לו לשחק ב-60% יכולת, כל אקשן שלו מאוד מאוד אקספוליסיבי, הוא חי על האתלטיות שלו. אם זה היה גיא פניני, אני יודע שהוא יודע לשמור על עצמו. לגיא יש דברים אחרים”.

כמה זו פציעה שמגבילה שחקן, הייתם צריכים לעשות את ההתאמות?
”אסור לי להיכנס למצב הרפואי של שחקן, אבל אנחנו יודעים שלורנזו בראון הוא שחקן לא צעיר, הוא עבר הרבה קילומטראז’ של יורוליג בקריירה שלו ואנחנו יודעים מה זה צבירת בלאי של שחקן. לורנזו סחב על עצמו פיזית הרבה יותר עומס השנה, היו הרבה רגעים שראינו שקשה לו, כי זה עמוס והפציעות לא תורמות להתאוששות שלו, הוא כבר לא ילד, לא איזה רכז בן 24. היו תקופות שראו את זה באופן בולט והיו תקופות שבהן הוא עשה מעל ומעבר. כשיש לך שחקן עם כל כך הרבה שנות יורוליג ו-NBA, לי זה ברור שצריך לעזור לשחקן הזה”.

איך העזרה שלך כמאמן כושר באה לידי ביטוי מול שחקנים?
“זה הרבה פעמים לדעת לנהל עומסים אינדיבידואלים בתוך הלו”ז הקבוצתי. לא כל אחד חווה את העומס בצורה שווה, יש שחקן בן 18, בן 34, יש שחקן בריא, פצוע, 2.10 או 1.80. יש דקות אימון, לראות איך עוזרים לו בדברים שהם יותר הוליסטיים, טיפוליים, או עבודה יותר בחדר כוח או למניעת פציעות. צריך לדעת שלכל שחקן יש לו”ז אחר, יש יום או יומיים שכל הקבוצה תתאמן ביחד, בכל שאר השבוע כל שחקן יודע שהוא עושה דברים אחרים משחקנים אחרים”.

“דקות האימון שלהם לא שוות, כל אחד עושה משחק אחר, גם במשחקי הליגה יש הגבלת דקות לחלק מהשחקנים, יש כאלה שלא משחקים בכלל אז צריך להשלים להם עוד עבודה עם צוות האימון או איתי. יש שחקנים שמשחקים הרבה דקות והם נמצאים הרבה בטיפולים, אמבטיות קרח, עיסויים, יש שחקנים שבשבועות של 3-4 משחקים, זה מה שהם עושים בין המשחקים”.

“תחת הדרכה שלי הם הולכים לצוות הרפואי, הוא מחליט מה צריך לעשות, כמה זמן טיפול, מה רוצים להשיג, ואני צריך לתקשר את זה למאמנים מול השחקן עצמו. אנחנו עובדים עם חברת GPS ישראלית, פליימייקר, במשחקים אסור לשים את זה אבל באימונים אנחנו משתמשים בזה. אפשר לראות גם את דקות המשחק, לפני זה הרבה תלוי בניסיון של כמאמן, בדיווח של השחקן על המצב שלו, בדיקות שתן כדי לראות כמה השחקן רווי, כי שחקן שהוא רווי הוא הרבה יותר מוגן מפציעות, אתה לא מודאג מהעובדה שהוא לא שותה מספיק מים”.

“יש הרבה מאוד שחקנים שאתה יכול לשאול אותם מה אכלת או מה שתית והוא לא זוכר, התזונאית שלנו אחראית על זה. מהרגע שאנחנו קמים בבוקר אנחנו אוספים מידע על השחקנים שלנו, אם הם צריכים משהו, ואז מתחיל איזשהו שיח, לכל שחקן יש איזו רוטינה שהוא צריך לעבור”.

אתה דיברת על כל העניין של חלוקת העומסים, יש קבוצות יורוליג שבנויות אחרת מבחינת פיזיות ועומק, כמה אתה מושפע מזהות היריבה כשאתה מנהל את כל הדבר הזה?
”אני חושב שזה מתקשר יותר לאימוני כדורסל, כי אם אתה יודע שאתה הולך לשחק מול קבוצה נורא אתלטית יכול להיות שמאמני הכדורסל יכינו איזשהו פיתרון ואתה מבין שהולכת להיות לזה השלכה על העומס, לטובה או לרעה. לדוגמה שנה שעברה בסדרה מול מונאקו, בתור מאמן כושר מהצד, אני מסתכל ואומר ‘וואו, זו רמה אחרת של אתלטיות, יהיה לנו מאוד קשה להתמודד’, כשאני ראיתי אותם אמרתי שאולי צריך לחלק דקות בצורה אחרת, שהמקטעים של השחקנים יהיו יותר קצרים, אבל יותר אינטנסיביים”.

היה שחקן שבא אליך ואמר לך ‘אני לא יכול’?
”בטח, יש את זה בכל עונה, כי אנחנו משחקים בין 85 ל-90 משחקים בעונה. הם לא פראיירים, הם יודעים שביורוליג כולם משחקים, ובליגה שלושה זרים צריכים לשבת בצד. זה כבר נהיה משהו ציני כזה בין השחקנים, כשהיינו עושים ניצחון גדול ביורוליג כל השחקנים האמריקאים היו אומרים ‘OUT OF SUNDAY’ (בחוץ ליום ראשון) כאילו בצחוק כזה, הם ידעו שמתנהל שיח. תמיד כשהיה לנו משחק ליגה אחרי משחק יורוליג, מאמנים היו שואלים אותי אם יש שחקן עם איזושהי בעיה שצריך התאוששות, יכול להיות שאני אומר ששחקן צריך להתאושש והמאמנים יגידו לי שהם חייבים אותו מקצועית, השחקן הזה ברוב הפעמים ישחק. יש שחקנים שהיו בסיכון לפציעה, אז או הצוות הרפואי או אני נגיד ‘אנחנו מבינים שאתם צריכים אבל הסיכון גדול מדי והוא לא יכול לשחק’”.

מי השחקן שבשנותיך במכבי ת”א היה מודל להערצה בהתאם לאיך שהוא בנוי?
”יש הרבה, אתה בא לסבך אותי? אני אלך על האנדרדוג הטבעי, ג’ון דיברתולומאו, זה לא מישהו שאתה רואה ברחוב ואתה אומר ‘וואו הוא כדורסלן בטוח, איזה מרשים הוא איזה גבוה הוא’, אבל הוא כן מקסם את היכולות שלו וזו דוגמה לכל שחקן צעיר שכשאתה עולה על המגרש עם ה-1.80 שלך והלא הרבה קילוגרמים שלך ועדיין יכול לתת הרבה מאוד פיזית. או למשל רומן סורקין שהגיע אלינו בצורה מסוימת והיום אתה מסתכל עליו בהרבה משחקים ואומר ‘וואו, הוא מעל המשחק’, או אפילו עומר מאייר שהוא ילד צעיר שגדל אצלינו ואתה מסתכל עליו ואומר ‘נכון הוא מאוד מוכשר בכדורסל, אבל יש בו משהו פיזי שלא ראינו הרבה שנים’, או דני אבדיה שגדל אצלנו והיום הוא אחד השחקנים הכי פיזיים ב-NBA לדעתי”.

רגב, אני אקח אותך לסדרת הגמר מול הפועל, שכמו כל שנה זה מוציא הרבה דברים לא טובים מכולם. סיפרת בעבר שאתה עושה איזושהי הכנה אחרת למשחק כזה, שתף אותנו מה אתה עושה לפני משחק חוץ מולם.
”אני לחוץ לפני כל משחק, לא רק לפני דרבי, אבל אני כן יותר מכונס כי אני יודע שאני לא יכול להיות רגב האמיתי, רגב האמיתי זה בן אדם שמשתולל והכל, אז לפני דרבים יש לי יומיים כאלה שבהם אני עושה סוג של ‘השתקה’, כי אני יודע שאם אני לא אעשה את זה אני אגיב פחות טוב. ואז אתה מגיע למגרש ואתה מתחיל לשמוע כל מני דברים, ואז אתה אומר לעצמך ‘אני עובד במקום מסוים, העבודה שלי חשובה לי, השחקנים שלי והמועדון שלי רואה אותי כדמות מסוימת’, ואז אני חושב לעצמי שאם אני אעשה עכשיו משהו מסוים, איך המועדון שלי יראה אותי? איך הילדים שלי בבית יראו אותי? איך שחקנים צעירים שאני מלווה ודורש מהם דברים מסוימים יראו אותי? אתה מבין שיש פה איזשהו אתגר, הדבר הטבעי זה לקפוץ ליציע ולהתחיל שם מהומת אלוהים, אבל בוא תשתפר בתור בן אדם, בתור איש מקצוע, תראה שאתה איש מקצוע מכובד שמראה שלמרות הסיטואציה מצליח לעשות את העבודה שלו, תשתוק, תלך לחדר ההלבשה תשבור את הפחי זבל, אבל כלפי חוץ ומה שהקהל שלהם רואה, הקהל שלנו או השחקנים לא להראות את זה”.

זה עדיין נוגע בך?
”כן, מאוד”.

אתה לא מצליח להתנתק מזה?
לא, לא מצליח”.

זה עוד נוגע בך?
“מאוד, מאוד, כן”.

אתה לא מצליח להתנתק מזה?
“לא, לא. לא חושב שאפשר. תמיד לפני דרבי אתה אומר באיזה עוד עבודה אתה יכול לבוא ויקללו את אבא שלך שמת, אני לא מכיר הרבה מקומות כאלה במדינה, אולי בכלא. אז אתה עומד ושותק ורוצה להוות דוגמה, אבל משהו פה לא בסדר, גם אני לא בסדר שאני עושה שכאילו הכל בסדר. זה איזשהו קונפליקט פנימי שאתה אומר משהו פה מקולקל”.

איך מתקשרים את זה לחברה הזרים?
“אני לא עושה את זה. פעם מישהו במכבי ברוב חכמתו, ואני מצדיק אותו כמובן, בא ואמר לי ‘תקשיב עדיף שלפני דרבי אתה לא תדבר’. יש תמיד שיחות קבוצה שבהן המאמן מדבר, עמי מדבר, שמעון מדבר, אתה אל תדבר כי אתה טעון מדי ויכול להיות שתעשה את האפקט ההפוך, והם ייקחו את זה קשה מדי ויגידו מה אנחנו צריכים בכלל לשחק בכזאת אווירה, אבל אני יודע שהם יודעים. יש שיח על הדברים האלה, אני לא אומר משהו, אבל הם גם רואים אותי ומבינים, ואני לא העניין כי הם אלה שמשחקים”.

לירון אחותך, להבדיל ממך, הרבה יותר אמוציונלית חיצונית בקטע הזה, היא לא שותקת.
“מי שמכיר את אחותי יודע שהיא בולדוזרית, היא פחות הצד השותק במשפחה. זה גם קשה כי היא רואה את זה מבחוץ. שאתה נמצא בסיטואציה, אין לך יותר מדי פתרונות, אתה דיי אבוד כי אתה אומר איזה פתרונות יש – זה או שאני אלך הביתה או שאני אתחיל פה איזה מהומה. מה אני יכול לעשות? ואם אני עכשיו אגיב ואענה למישהו אז יגידו רגב אשם, רגב התסיס. מה הפתרון? מה באמת הדרך הנכונה? שאתה יושב בחוץ ורואה את זה, זה נראה לך יותר קשה. זה לא באמת יותר קשה מבחוץ, אבל התגובה שלך היא אחרת”.

היא מדברת אתך אחרי משחקים?
”אני מדבר אתה כל הזמן”.

ספר על מערכת היחסים שלכם, זה נראה שהיא תעשה מה שצרך כדי לשמור על אח שלה.
“כן, היא כזאת. קודם כל היא ה-cool side of the family, כולם יודעים שהיא המגניבה והאישה של האנשים. אני אחר, אני יותר שקט, יותר מופנם ממנה וכן היא אחות גדולה. אין לנו אבא אז היא על התפקיד הזה”.

אחרי דרבי כזה היא ישר מדברת אתך ובודקת מה אתך?
”כן”.

איך זה עכשיו כשהיא בארצות הברית?
”רק שתדעו שבקאבס יש שעות הקרנה של משחקים של מכבי, כל הצוות יושב ורואה בפרונט אופיס, הם רואים משחקים חשובים. יש לנו אוהדי מכבי שם בקליבלנד. והיא תמיד בלופ, גם בסושיאל מדיה היא חקרה ולא מפספסת”.

אתה לא תיקח את הילדים ואת אשתך לדרבי?
”לדרייב אין לא, אין סיכוי. לא משנה מה קורה הם בחיים לא יתקרבו לדרבי בדרייב אין. אני אמרתי שגם לדרבים בהיכל מנורה אין סיכוי שהם יבואו. הבת שלי כבר בת 13 והיא מבינה עניין, הכיף שלה זה לבוא למשחקים וזה נהיה סוג של בילוי. היא לחצה עליי לבוא לדרבי של הגמר, אמרתי לה בשום פנים ואופן לא, אבל היא שברה אותי באיזשהו שלב והיא באה לדרבי הראשון בסדה. אמרתי לה שתבוא מאוחר שלא תחווה את כל השירים בחימומים. כי כשמתחיל המשחק יותר נרגע, הבעיה זה לפני. במהלך המשחק אם אתה לא יודע להקשיב או להסתכל, יש דברים שעוברים לידך, אתה לא מבין מה שרים ומה צועקים. אז נתתי לה, אבל זה עבר בשלום. היא הייתה צריכה שבוע לעשות כלים (צוחק)”.

עשית לה הכנה?
”כן, כי גם איזה חודש או חודשיים לפני יצא הסרט על אבא שלי ולא רציתי שהיא תקבל את זה מאנשים חיצוניים.סיפרתי לה בקטנה על כל דבר, שיהיה לה מושג קלוש ואמרתי לה שלא משנה מה קורה היא לא אעונה ולא נעלבת, היא באה לראות משחק כדורסל ולא מתעסקת בשאר הדברים”.

אמרת שהזיכרון של אבא אתך 24/7, תן לנו זיכרון אחד שאתה ממש זוכר.
”לא אין לי משהו אחד ספציפי, יש לי אותו. אתה בהיכל מנורה וזה כל הזמן, זה בכל פינה – על הספסל, בחדר הלבשה, על איזה צעקה ממש חזקה שהוא נתן או איזה ניצחן גדול. זה כל הזמן אתך ומלווה אותך לטוב ולרע. אני גם יושב בקצה של הספסל בכיסא האחרון, שם גם הוא היה יושב”.

אתה מרגיש שאתה ממשיך את הדרך מבחינת המכביזם?
”לא מכיר הרבה דרכים אחרות. גם כשעבדתי בגלבוע, בהרצליה או בנבחרות הצעירות של ישראל, להיות מכבי זה לא רק ללבוש חולצה צהובה, זה להיות מישהו שהוא 24/7 סביב העבודה, מישהו שרוצה לנצח בכל מחיר, זה להיות מכביסט. לא חושב שזה שאני במכבי יהפוך אותי למכביסט. אני יכול להגיד לך שהתנהגתי אותו דבר בכל המועדונים האחרים, פשוט במכבי זה נורא מתחבר כי כל החלטה מעורבבת בהרבה רגש וזה החיסרון שלי בתור איש מקצוע, ואני גם מודע לזה. אם עכשיו עודד יגיד לי יש מחר דרבי, אבל יש ביום חמישי יש משחק יורוליג וזה לא פחות חשוב מהדרבי, אני רוצה שמישהו מהמרכזים שלנו יישב, לי בתור רגב פנאן זה בלתי אפשרי להגיד לו להושיב את אחד מהרכזים שלנו. ואני גם אומר, אני כנה, אני בא ואומר שאני מבין ואתה צודק, אני גם חושב ככה ברמה המקצועית, אבל ברמה האישית אני לא מסוגל, קחו החלטה בניכם אני משוחד”.

שמעון היה אומר אותו דבר כמוך.
”בתור מכביסט, בשבילי דרבי זה יותר חשוב מכל משחק יורוליג”.

בגלל זה האליפות הייתה יותר מתוקה השנה ובשנה שעברה?
“אני באיזשהו שלב בעבודה שלי במכבי ת”א, אמרתי שאני לא מוכן לקחת אליפות ולהיות כזה חצי שמח. אני יודע כמה קשה אנחנו עובדים, בתור צוות מאמנים, צוות רפואי והנהלה, ואני יודע מה זה לשחק 85-90 משחקים ולעבור טיסות ולעזוב את המשפחה. הבטחתי לעצמי שאם אני עושה אליפויות וניצחונות גדולים, אני רוצה לשמוח. לא הקלה ולא חצי שמחה, במיוחד העונה ובמיוחד לסיים את זה בדרבי, והפועל תא קבוצה טובה, יש לי הרבה כבוד מקצועי לשחקנים שם ולצוות האימון. לבוא לעונה כזו ולקחת אליפות זה משהו גדול שנזכור, זה סגר את הפרק מהבחינה הזו שהקבוצה הזאת עברה שנתיים של אם כל מיני דברים לא היו קורים, אנחנו במקומות הרבה יותר גבוהים”.

איך הייתה הפרידה, עשיתם ארוחה?
”הארוחות האלה בשבילי זה קשה, כי יש אנשים שחוזרים ומצד שני, אנשים שאתה נותן להם חיבוק ואתה לא רואה אותם יותר. אלה שעברת אתם דרך, יצרת איתם מערכות יחסים והיה לך כל כך הרבה עליות וירידות איתם, כמו כל מערכת מקצועית טובה. זה אנשים שאתה מכבד ומכבדים אותך, עונה במכבי או שתי עונות זה מטען כבד וטוב”.

ממי היה הכי קשה להיפרד ולמה זה בונזי (צוחקים)?
“אני מאוד אוהב את בונזי, אבל לא יודע. אני גרוע בפרידות, זה קשה לי, זה החלק בעונה שאני הכי פחות אוהב. כל החברה האלה, לורנזו, וויד, בונזי, ג’וש שהוא חמד של בחור. עליו כבר ידענו מזמן שהוא עוזב אז היה לי זמן לעכל. לורנזו חשבתי שיישאר והיה לי קשה להיפרד ממנו. אני לא בן אדם של אנשים אדישים וקרים, ולורנזו הראה לי שאפשר להיות בן אדם מדהים וגם סופר קול”.

איך אתה, מהתפקיד שלך, מהראייה מבחוץ, מסתכל על איך מכבי תצליח לבנות קבוצה? עכשיו הרבה יותר קשה להביא שחקנים. אתה מודאג?
”אני משנת 2000 בתור בנאדם בוגר במועדון, ראיתי כך כך הרבה גלגולים של קבוצות חדשות, ככה שאני בכלל לא מודאג. יש לנו אנשים שהם מתנה במערכת ואני בטוח שהם יביאו את האנשים הנכונים. זה לא רק להביא שחקן טוב, זה אנשים שיודעים לעמוד במה שהולכים לעבור ועכשיו כשמביאים שחקנים חדשים, יודעים שהם צריכים להיות בפרופיל הזה ולהיות עמידים. אני די רגוע, אני בורג קטן ויש סביבי אנשים מאוד אינטיליגנטים ומנוסים, שרואים דברים בצורה נכונה לטובת המועדון. הרבה פעמים חשבו שלא נתמודד והתמודדנו, גם ביורוליג אנחנו מתמודדים עם קבוצות יותר עשירות מאיתנו ואנחנו תחרותיים וטובים מאוד. וגם השנה אין לי ספק, אני קצת יודע דברים שלא נפרט, אבל אני כן אוהב את הכיוון וסומך על האנשים. אני לא בן אדם רגוע בטבעי, דווקא פה אני כן”.

מה הנקודה הכי קשה שהייתה השנה?
“המעבר בין משחק היורוליג שסיימנו במילאנו בעונה הסדירה, ואז הזרים שלנו נסעו לבלגרד להתמקם בדירות שלהם ואנחנו חזרנו לארץ לשחק משחק ליגה מול הפועל חיפה, המשחק הכי מעצבן שהיה לי. אז היה את הקושי והפחד הזה של אני הולך לגור בבלגרד עכשיו, מי ביקש את זה מי רצה ומי חשב – איך יראה הלו”ז הקבוצתי, איך אתה עוזב את המשפחה, היא תבוא או לא תבוא”.

והנקודה שבה הבנת שהעונה הולכת למקום טוב?
“זה קל. סיימנו פגרה והיה לנו איזה רצף מטורף של משחקי ליגה שהתחיל בדרבי. שם כשנראינו כמו שנראינו בדרבי אמרתי זהו, עברנו את כל השיט וזהו, כי משהו קרה לנו זה היה המשחק הראשון שפתאום היה לנו קהל בטירוף הוא היה רעב אלינו ואנחנו היינו רעבים אליהם. פתאום משהו התחבר ונפתח. התאהבנו בסיפור שלנו, באנו עצבניים. התאהבנו בסיפור שאנחנו אוכלים חרא ונמאס שאומרים עלינו דברים, מזלזלים בנו, ובדרבי משהו התחבר לנו וזהו משם זה התפוצץ”.

איזה שחקן אחד מאירופה שהיית רוצה להביא למכבי?
“דני אבדיה אפשר להגיד? באירופה? טבארס, אבל זה לא בר ביצוע. הוא כן מאוד מאוד מרשים כי הוא בנוי אחרת, זה לא אחד שרואים כל יום ולמרות זאת הוא נשאר בריא, משחק הרבה דקות ונשאר מחויב. הוא שובר שוויון בכל רמה, גם ברמת ה-NBA. אגב, זה לא רק טבארס, כל פעם שאני רואה את מאמן הכושר של ריאל מדריד אני אומר לו כמה אני מעריך להחזיק כאלה חבר’ה מבוגרים, שנמצאים הרבה שנים במועדון, ועדיין כל משחק הם מתחרים כאילו זה המשחק האחרון שלהם או משחק אליפות. זה מעורר כבוד. גם את רודי פרננדס, אתה רואה שהוא עולה ושם על עצמו 20 מגנים רק כדי שהוא יהיה יכול לשחק. פתאום אתה רואה אותו קופץ על כדורים, רב עם שחקני היריבה ומקפיץ את הקהל. זה משהו שאני בתור מאמן כושר תמיד הייתי רוצה ששחקנים שלי יתפתחו אליו”.

יש שחקנים שפרשו שאמרת שהם יכלו למשל לשחק עוד שנה-שנתיים?
“לא. אני מסתכל על שחקני כדורסל שמסיימים קריירה ואני רואה אותם מפורקים. NBA ויורוליג, כולם בביטוח לאומי עם איזה בעיית גב, ברכיים וכתף. אני לא מכיר אף שחקן שסיים שהוא בסדר גמור. יש כאלה שהיו יכולים לסחוב עוד עונה, אבל זה ביכולת גופנית אחרת. גוף האדם לא נועד לקפוץ על פרקט מגיל שמונה עד גיל 35”.

יש שחקנים שמאוד התחברת אליהם. תן לי שחקן אחד כזה שהיה לך חיבור מיוחד איתו, שאתה מתגעגע אליו או היית רוצה לראות אותו שוב.
”יש לי המון. דווקא החברה הצעירים שמבלים איתי הרבה זמן, מי שמתחיל איתי דרך וממשיך הלאה. ברמת הזרים זה שון ג’יימס, שיש לנו קשר עוד מהרצליה, ואז הוא היה במכבי ואז אני חזרתי למכבי ושמרנו על קשר כמו גם המשפחות שלנו, ואז הוא גם חווה את הטרגדיה הזו. ג’ו אינגלס, זה מישהו שאני מאוד מאוד אוהב, סילבן לנדסברג, דיווין סמית, שהייתי מאמן כושר והרבה מהעבודה זה היה להלחים לו את הברך לפי שהוא משחק. זה בעיקר הרבה ישראליים שעברו איתי הרבה שנים, גדלו איתי גם במחלקת הנוער. זה יצר איזה רצף וקשר של שש שנים ומעלה, זה אלה שקשה לי שהם הולכים”.

רגב, מה נאחל?
”עוד תארים, ניצחונות, חוויות טובות ושנחיה בארץ”.

הוספת תגובה