"אני לא מתכוון להתפטר", חזר ואמר לואיס רוביאלס חמש פעמים במסיבת העיתונאים בה כולם ציפו ממנו להתפטר. נשיא התאחדות הכדורגל הספרדית, שהרס את חגיגות הזכייה של נבחרת הנשים במונדיאל כאשר נישק את הכוכבת ג'ני הרמוסו על הפודיום בניגוד לרצונה, לא מוכן לקבל את גזר הדין הציבורי. בדיוק להיפך – הוא בחר להתקרבן, להאשים "פמיזים מזויף" ואיבד את הקשר עם המציאות עד כדי כך שההמשך היה גרוע אפילו יותר.
כאשר הרמוסו חזרה ודרשה לא לעוות את דבריה ולא לשקר לגבי הסכמתה לכאורה לנשיקה, איימה ההתאחדות – כן, ההתאחדות, ולא רוביאלס עצמו – לתבוע אותה בבית המשפט. כאשר הודיעו כל שחקניות הנבחרת שאין בכוונתן להיענות לזימונים כל עוד רוביאלס ממשיך בתפקידו, יצאה ההתאחדות בהודעה הזויה לפיה קיימת חובה להגיע לנבחרת.
בסופו של דבר, רוביאלס יפסיד. פיפ"א כבר השעתה אותו ל-90 יום לצורך בירור הסוגיה והרי צריך להיות ממש מנוול כדי שפיפ"א של ג'אני אינפנטינו תהיה הצד החיובי בעלילה. גם אופ"א, בה משמש רוביאלס כסגן נשיא, לא תוכל להתעלם מהפרשה, על אף השתיקה הרועמת עד כה. הזעם גדול מדי והאשמה ברורה מדי בכדי שהוא יוכל לשרוד הפעם, אבל אפשר להבין מדוע העסקן השפל הזה מאמין ביכולתו להמשיך כאילו כלום לא קרה. הרי שערוריות רבות ליוו את הקדנציה שלו מאז נבחר במאי 2018 והוא תמיד יצא ללא פגע, והמשיך לשלוט ביד רמה בארגון שהפך למושחת במיוחד במהלך כהונתו.
רק אדם אחד תומך כיום ברוביאלס באופן מוחלט. זהו מאמן נבחרת הנשים, חורחה וילדה. הוא עושה זאת תוך בגידה מוחלטת בשחקניות שזכו זה עתה במדליות הזהב, אבל עמדתו כלל לא מפתיעה, כי וילדה מעולם לא התייחס אליהן בכבוד. כבר לפני כשנה הודיעו 15 שחקניות שאינן מתכוונות להתייצב עוד לנבחרת כל עוד המאמן נמצא בתפקידו, בגלל האווירה הקשה שהוא משליט במחנה האימונים. בתגובה, העניק רוביאלס גיבוי מוחלט לווילדה ויצא למאבק נגד הכוכבות "הסוררות". מכיוון שחלק נכבד מהן ייצגו את ברצלונה, עשה רוביאלס את המקסימום על מנת לזלזל בהן ולהעניש אותן. למשל, כאשר זכתה בארסה בסופרקופה בינואר, סירב הנשיא להעניק לשחקניות את המדליות. הוא הניח אותן על השולחן והודיע: "קחו אותם בעצמכן".
"הם מנסים להדיח אותי כפי שניסו להדיח אותך", אמר רוביאלס לווילדה במסיבת העיתונאים האומללה בה הודיע כי ימשיך להיאחז בכיסאו. על הדרך, הוא הציע למאמן להאריך את החוזה עם שכר משופר שיגיע לחצי מיליון אירו לשנה, על אף שכל הפרשנים הסכימו כי הנבחרת זכתה בגביע העולם למרות נוכחותו המזיקה והשחקניות עדיין לא סבלו אותו.
לעומת זאת, את הקדנציה שלו כנשיא ההתאחדות החל רוביאלס כאשר פיטר בצעד חריג ומדהים את ג'ולן לופטגי מתפקיד מאמן נבחרת הגברים, יומיים בלבד לפני המשחק הראשון שלה במונדיאל ברוסיה. הוא עשה זאת בגלל שלופטגי לא עידכן את ההתאחדות במגעים שניהל עם ריאל מדריד וביצע את המהלך למרות שכל השחקנים – ובראשם סרחיו ראמוס ואנדרס אינייסטה – התחננו בפניו לא לעשות זאת.
"יש דברים חשובים יותר מתוצאות ספורטיביות. אלה הערכים שלנו, ואני תמיד מציב אותם לפני האינטרסים האישיים. לא נותרה לי ברירה אחרת. הקשבתי לכולם, אבל את ההחלטה קיבלתי בעצמי", הכריז אז רוביאלס, קידם את פרננדו היירו לתפקיד המאמן הזמני וסירב לקחת אחריות על הכישלון כאשר הספרדים הודחו בשמינית הגמר.
יש יסוד סביר להניח כי מטרתה המרכזית של הדחת לופטגי הייתה להראות לכולם מי הבוס. מאז, עשה רוביאלס ככל העולה על רוחו ומעולם לא שילם מחיר אישי. למשל, הוא יצא נקי כאשר נחשפו ההתכתבויות בינו לבין ג'רארד פיקה אודות המגעים עם המשטר הסעודי להעברת הסופרקופה הספרדי למפרץ הפרסי, תוך כדי הרחבתו. ההתאחדות שילמה אז עמלות לחברה שהקים פיקה, שהיה בניגוד עניינים כשחקן פעיל של ברצלונה, אבל טענה להגנתה כי הכסף הגיע מסעודיה. במקביל, נרמז כי גם רוביאלס עצמו גזר קופון על העסקה.
דודו של הנשיא, חואן רוביאלס, שמילא תפקיד בכיר בהתאחדות, סיפר לימים כי לואיס ביקש ממנו להעביר את כספי ההתאחדות לחשבונותיו הפרטיים ופיטר אנשים שנחשפו למזימה. רוביאלס אף שכר שירותים של משרד חקירות על מנת לעקוב אחרי יו"ר איגוד השחקנים, דויד אגאנסו. הוא גם זייף נסיעת עסקים לניו יורק שמומנה על ידי ההתאחדות, רק כדי לבלות בחופשה עם המאהבת שלו. ואם זה לא מספיק, נחשפו ב-2022 בתקשורת ההתכתבויות שניהל רוביאלס שנתיים קודם לכן, בהן טען כי הוא מתעב את ויאריאל, סביליה ו-ולנסיה "בסדר הזה" כדבריו, וגם כינה את אתלטיקו מדריד - פאתטיקו. המועדונים דרשו לקבל ממנו הבהרות לגבי התבטאויות כה לא הולמות מצד נשיא ההתאחדות שאמור לייצג את כולם במידה שווה, אך ללא הועיל.
ייתכן שהסלידה של רוביאלס מאתלטיקו נובעת מכך שהמועדון שיחרר אותו מהאקדמיה בהיותו בן 19 אחרי שעבר שבר קשה ברגלו. התקוות להפוך לכוכב גדול במועדון פאר נעלמו כלא היו, אבל המגן השמאלי העקשן פילס בכל זאת את דרכו לליגה הבכירה, והופיע בה במשך במשך שלוש עונות במדי לבנטה – הוא אפילו התכבד להיות שותף לניצחון 0:1 על ריאל מדריד של פאביו קאפלו בסנטיאגו ברנבאו ב-2007. אוהדי הצפרדעים העריצו אותו בזכות סגנון לוחמני ובלתי מתפשר, אבל רוביאלס למד להתמקד כבר אז במאבקים פוליטיים, וייצג את חבריו לקבוצה במשא ומתן עם הנהלת המועדון כאשר הם לא קיבלו את המגיע להם.
הלנות השכר התכופות גרמו לרוביאלס להיות בקשר תדיר עם איגוד השחקנים ולהבין כי הוא לא מבצע את תפקידו כמו שצריך. לכן הוא סבר כי יש צורך להחליף את הנשיא חרארדו גונסאלס והגיע למסקנה כי הוא האיש הנכון ביותר למשימה אחרי שצבר כוח רב מאחורי הקלעים. בתום קדנציה קצרצרה ומשונה בהמילטון הסקוטית, תלה רוביאלס את הנעליים בגיל 32 ומיד פצח בקמפיין שהריץ אותו לראשות איגוד השחקנים. זה היה בדמו – הרי אביו כיהן כראש עיריית מוטריל בין 1995 ל-2003, ואף עבר מפלגות כדי לשמור על כיסאו. ממנו למד לואיס כיצד להתנהל פוליטית ולמנות את האנשים הנכונים למקומות הנכונים מבחינתו, וכיצד לעשות מספיק רעש כדי להאדיר את שמו.
רוביאלס נבחר לנשיא איגוד השחקנים ב-2010 ותוך שנה אירגן שביתה של שחקני הליגה הבכירה, בדרישה להקים קרן שתפצה שחקנים שסובלים מאי תשלום שכרם. כוכבים בולטים, כולל איקר קסיאס וקרלס פויול, תמכו בו אז, והוא הפך לסלבריטי. בתקופת כהונתו, הוא שינה לחלוטין את פני הארגון, שהפך לכוחני, בניגוד לתדמית הרפה שאיפיינה אותו קודם לכן. הוא אף קיבל על כך שכר גבוה בניגוד לתקנון שקובע כי מדובר בתפקיד התנדבותי והיה בסכנה של משפט פלילי, אך הצליח להתחמק מכך. הוא יצר קשרים עם גורמי מפתח בכדורגל הספרדי ובשלהי 2017 התפטר כדי להתמודד לתפקיד נשיא ההתאחדות.
ואמנם ההתאחדות לא הייתה נקיה משחיתות גם לפני הגעתו, אבל הקדנציה שלו תיזכר בגלל התנהלות מופקרת, הפרת כללי האתיקה ונסיון ליצור סוג של פולחן אישיות. רוביאלס צבר כוח רב מדי, ניצל אותו לרעה והרגיש שהוא חסין לחלוטין מכל ביקורת. אחרי שנישק את הרמוסו, התברר לו כי שגה, אבל הוא לא מסוגל להודות בכך ולא מוכן לעזוב את הבמה בלי לנסות לשרוף את הכל ביחד איתו. הדיקטטורה הזו תגיע בקרוב לסופה ויש לקוות כי הכדורגל הספרדי ירוויח מכך ואף ילמד לקחים לעתיד, כי אסור שיורשו של רוביאלס יהיה דומה לו.