באנגליה תמיד אהבו להכתיר כתרים לשחקנים. ספק אם ישנה מדינת כדורגל המפעילה לחץ גדול על שחקניה ובה יחסי הציבור השפיעו על הביצועים על המגרש יותר מבממלכה. אם נחפש מקבילה ברמת המועדונים, סביר להניח שזו תהיה ריאל מדריד, בקיץ הזה קיבלנו את התזכורת האולטימטיבית לשני העניינים בדמות ג’וד בלינגהאם.
עוד לפני היורו, בתוך עונה אחת בלבד, האנגלי הפך מפוטנציאל אדיר לאייקון. הכוכבות שלו הורגשה בכל פינה אצל הבלאנקוס והוא בין לילה נהיה “נער הפוסטר” שלהם. עם ווינריות בלתי מתפשרת האופיינית למועדון, 19 שערים ושישה בישולים בליגה ותואר שחקן העונה בספרד, ניתן גם להבין מדוע.
בערב שריקת הפתיחה של הטורניר בגרמניה, אדידס שחררה סרטון המיועד לשלהב את הקהל האנגלי ובו הוצגו כלל הכישלונות האנגלים מאז 1966 על רקע השיר ‘היי ג’וד’ ובו הציגה את הקשר הצעיר כ’מושיע’. היה מדובר בפיסת פרסום גאונית, אך מעבר לכל היא הבהירה כמה משקל העמיסו על כתפיו של שחקן ריאל מדריד, מבלי לזכור שישנם עוד שחקנים בנבחרת. כמה ימים לאחר ההפסד בגמר, דווח כי גם בקרב שאר שחקני הנבחרת הורמו גבות לגבי הסרטון, שלא עזר.
הקמפיין של נבחרת אנגליה באליפות אירופה יכול וצריך להחזיר את האוהדים בכל רחבי העולם לקרקע. נכון, בלינגהאם סיפק שני רגעי קסם מהם עשויים כוכבים, במיוחד המספרת ההיסטרית שלו מול סלובקיה בדקה ה-95, אך בסופו של דבר, הוא לא באמת הצליח להיות המנהיג של שלושת האריות מבחינת יכולת ויציבות. הוא לא היה זה ש’לקח אותה לשלב הבא’.
האמת היא, שהוא גם לא צריך להתנצל על כך. בעידן הרשתות החברתיות, ג’וד הפך לקורבן, של הציבור וגם של עצמו. אין ספק שמדובר בשחקן שהולך לסמן עידן, את זה כבר הצלחנו להבין, אך נדמה כי הפוטנציאל שלו ’מעוור’ באופן מסוים את צופי הכדורגל.
עם ריאל מדריד, ג’וד אמנם חווה תקופה חריגה מבחינת כיבושים בפתיחה, אך בהמשך גם הגיעה התיישרות הסטטיסטיקה ואחת פחות טובה יחסית ומעבר לכך, הוא כלל לא אמור להימדד בנתונים האלו. הוא אמנם הציג כמות מכובדת מאוד של רגעים אדירים ובלתי נשכחים בעונת הבכורה שלו במועדון המעוטר בעולם, אך אל לאנשים לשכוח כי זו עדיין תחילת הקריירה שלו, יש רק לאן להתקדם.
צריך לזכור משהו חשוב, האנגלי לא הגיע לבירת ספרד על תקן כובש מחונן, בעונה שקדמה לכך בדורטמונד הוא לקח אותה כפסע מאליפות היסטרית כלל לא מעמדת ה-’10’, אלא כמנהל המשחק ו‘רק’ עם שמונה שערים. זו העמדה המקורית שלו ובה הוא הצליח להראות את הפוטנציאל המנהיגותי האמיתי שלו. למרות העובדה ששכלל עצמו בריאל כקשר התקפי מכורח הנסיבות, ישנה אפשרות גדולה שטרם ראינו את הגרסה המיטבית שלו.
נדמה כי הציבור מייחס לבלינגהאם כבר עכשיו יכולות שהוא עתיד לצבור רק בעתיד. על כך שיצבור אותן אין כמעט ספק, אך מגיעה לו חמת הספק כי הוא עדיין ‘נא’ במובן מסוים ולו כדי שכאשר יגיע לגרסה הסופית שלו כשחקן, יכול לקבל על כך באמת את מלוא הקרדיט שיהיה ראוי לו.
על מנת שיעשה זאת, לא מן הנמנע שיצטרך להיות ‘מסורס’ ולחזור להתחלה, ולרדת מדרגה מהעמדה הקדמית שלו, במקרה יש בחור בשם טוני קרוס בעמדה הזו שבדיוק פרש ועוד אחד בשם קיליאן אמבפה שיוכל “לכפות” על חסרונו של האנגלי בהתקפה.
הכתוב הוא טור דעה.