“אנחנו בובות של פיפ”א”, אמר בעבר טוני קרוס. אליו תוסיפו את קרלו אנצ’לוטי, פפ גווארדיולה ומאוריסיו פוצ’טינו שהם רק חלק מהמאמנים הבכירים בכדורגל האירופי שמתלוננים לעיתים קרובות על העומס שנוצר ונכפה עליהם מאופ”א ופיפ”א. נכון, משחקי נבחרות חשובים ומעוררים רגש אצל הצופה, אך בעסקת החבילה הם גם פוגעים ברמת הקבוצות ובשחקנים המובילים שפשוט מגיעים עם הלשון בחוץ בשלב מוקדם מאוד של העונה.
ליאו מסי, למשל, נמצא יותר עם נבחרת ארגנטינה מאשר בפאריס סן ז’רמן מאז הגיע לקבוצה הצרפתית. כמוהו גם יתר הכוכבים הגדולים שנאלצים לנוע מהקבוצות לנבחרתם תוך טיסות, ימי אימון דחוסים וכל זאת כשעל הכתפיים שלהם הלחץ של מדינה שלמה. התפוקה שלהם, מרשימה ואמוציונלית ככל שתהיה, תמשיך לפגוע בהם במשחקים עם קבוצותיהם כל עוד לוח הזמנים יישאר על כנו.
בעוד שנה, לדוגמה, המונדיאל ייערך לראשונה באמצע העונה. השחקנים יחלו את 2022/23 אך כבר בחודש נובמבר ייאלצו לעזוב לקטאר לגביע העולם ולשוב למדי הקבוצות כשהם סחוטים ועוד לא הגיעו לאמצע העונה. העניין גם גובה מחיר כבד של פציעות ועומסים ואנחנו רואים את זה במיוחד בשנה האחרונה, בתהליך היציאה ממגפת הקורונה כשהשחקנים הגדולים פשוט עייפים ונחשפים לעוד ועוד פציעות.
בפיפ”א רוצים מונדיאל אחת לשנתיים, וייתכן שהדבר טוב ויוסיף עניין רב ולבטח הצופה הממוצע לא יתלונן על עומס של אירועי ספורט גדולים, אבל צריך וחשוב לזכור שהדבר עלול לפגוע ברמת הקבוצות והמועדונים. כי זה לא רק מונדיאל, אלא ליגת האומות, קופה אמריקה, יורו ומשחקי מוקדמות שמובילים להרבה פגרות במהלך העונה. לשחקנים הגדולים אין מנוחה ושגרת אימונים סדירה – וזה רק הולך להחמיר.
בפיפ”א ובאופ”א צריכים לעשות חושבים. פחות לתזז את השחקנים, אולי לדאוג לתקופות התכנסות ארוכות יותר לנבחרות עם יותר משחקים מרוכזים, מאשר הפוגות של אחת לכמה זמן שפוגעות בקצב השוטף. הליגות חוזרות ואיתן גם התלונות השונות של המאמנים הבכירים. השחקנים, ברובם, מעדיפים שלא לדבר כדי לא לפגוע במולדתם וקרוס הוא כמעט יחיד סגולה בעניין הזה, אבל אין ספק שהדבר משפיע, וצריך להימצא פתרון.
הכתוב הוא טור דעה